חדר מבולגן, אני יושב מול 2 מסכים, מייל פתוח עם בריף ואילוסטרייטור לבן מולי כמעט מסנוור אותי. אני מתייאש מלהבין איך מורידים בהירות במסך של הלפטופ אחרי כמה דקות. חצי שעה עוברת ואני חצי מעודכן בכל ערוצי היוטוב שעליהם אני רשום, הבריף מחכה לי בטאב מצומצם. קם, חוזר עם כוס קפה. יאללה הגיע זמן לעבוד.
שעה עוברת עד שאני מוצא אלבום שבא לי טוב באוזן. חם. כוס סודה בטח יעזור. מעניין אם אני יכול לחייב על הזמן הזה. חצי שעה נוספת עוברת ואני בוהה בשם של החברה באופן סנס ותוהה אם זה יעבור את הלקוח.
מנגנון הבושה הפנימי מוביל אותי לגוגל לעשות מחקר. אני שוב בודק את קורס הפיתוח ההוא ותוהה אם מאוחר מידי.
אני מסתכל על השעון, עוד שניה חצות. אני לוקח את העט של הוואקום, עושה זום ורוכן לעבר המסך. 25 דק' אחרי זה, יש לי 3 כיוונים ואני ממהר לעשות הדמיות. מייל ולישון. בבוקר אני מקבל שינוי צבע, בצהריים אישור סופי. סוגר פידיאף, מייל ולישון.
אני לא יכול להגיד שהתהליך שלי היום שונה בהרבה, פשוט המרתי את רוב ההכנה במחקר קצר, ומייד לאחר מכן, אני מתנפל על המחברת שלי ומקיא החוצה כל מה שנראה לי בכיוון, פלוס מינוס.
כפי שאתם רואים, כישורי האיור כושלים למדי. לשמחתי, זה כל מה שאני צריך בשביל לגבש התחלות של רעיונות.
בגלל ההרגל הזה, אני מחסל מחברות בקצב בריא למדי. אני לא יודע מה לעשות איתם, אבל הם יושבות על מדף.
לפעמים אני חושב למחזר רעיונות, אבל איכשהו אני תמיד נחלץ מזה בעזרת עוד 5 דק' מול הדף ועוד כמה קישקושים. בקיצור, אני לא פה בשביל לחנך מישהו בשיטות עבודה, אבל כמו שאומר מורי ורבי בילי וודס:
BORN YESTERDAY, BUT WE STAYED UP ALL NIGHT
בונוס: ביקורת אלבום.
Today, i wrote nothing הוא האלבום הסולו השילשי של בילי וודס, ראפר מניו יורק, בן לאקדמאים קומוניסטים שבילה את רוב ילדותו באפריקה. שמו של האלבום הוא רפרנס ישיר לספר של דניאיל חארמס (1905-1942) סופר שכתיבתו נחשבת למאד נונסנס ואפשר לראות קו ישיר בינו לבין אנשים כמו יוסף אל דרור או אורלי קסטל בלום.
וכמו כתיבתו של חארמס, כל קטע באלבום הוא סוג של "סקיצה" , קונספט. רעיון שנגמר לפני שהוא מתגבש, או לחלופין, סיפור בלי התחלה ולפעמים רק הסוף, שוודס מפיל אותנו באמצע סיטואציה, בלי קונטקסט כלשהו.
מעבר להפקה התמיד מעניינת שקיימת באלבומים של וודס, שברי הרעיונות מספקים הצצה לתהליך העבודה שלו ופחות מוצרים מוגמרים שאנחנו יכולים להתפעל מהם. בגלל הדינמיקה הזאת יש הרבה קטעים שלא מצליחים לעורר עניין ופשוט סתמיים. באלבום אחר, היה אפשר לחשוב עליהם בתור חסרונות, אבל פה הם רק מחזקים את הקונספט הכללי של האלבום ולכן הוא כזה שווה שמיעה בעיני. בגלל שמצופה בביקורת לתת ציון כלשהו אני אגיד שהציון הוא "שווה לשמוע פלוס פלוס"
אז מה הקשר?
הקו המקשר בין סופר רוסי מתקופת מלחמת העולם השנייה, ראפר ניו יורקי ומעצב גרפי מנתניה שכותב בלוג לקהל פיקטיבי במקרה הטוב, הוא ההבנה שיצירה, בין אם היא כתיבה, איור או עיצוב, הם משהו שלא יכול לחכות למוזה. מוזה היא קונספט שמכרו לנו אנשים שדד ליין לא יושב להם מעל הראש, שמעולם לא קיבלו בוואטסאפ הודעה שלמה לא עניתם לטלפון, רק התקשרתי לוודא שקיבלת את המייל ששלחתי לפני 2 דק'.